ב"ה
על ילדים ועל אלוהים/ אפרת פראווי
הנה סתירה מפליאה: ה' נמצא בכל
מקום, ו"מלא כל הארץ כבודו" הרי כבר נאמר, ובכל זאת במסגרת החינוך
הקיבוצי - לא מצאתי אותו.
התלמידים כולם נכנסו בשער, והוא (או היא?)
– נשאר בחוץ, ואינו משחק במגרש בית הספר.
מיד תשאלו: הכיצד?
ישנם שיעורי הלכה, תלמוד, פרשת-שבוע,
תנ"ך, שנת-שמיטה, שישים שנות, וכמובן התפילה בכל בוקר – ואיך יכול להיות
שאינו נמצא? כך-כך הרבה אנו משקיעים בחינוך תורני - על מה את מדברת?
ובכן, אני מנסה לדבר על אלוהים. אמנם נכון שכמעט כל השיעורים התורניים הם
טובים וראויים, ורובם חשובים על מנת לתת צידה יהודית לדרך, ולסייע לתלמיד להרגיש
בעתיד בן-בית בתרבות היהודית. עם זאת, יש בהם גם ערפל מסוים, הממסך את מוחך
בעובדות שונות, בידע רב, בהמון מלל- אך ההרגשה נעדרת משם.
כדי להמחיש את דברי אומר, כי אני מעדיפה ללמוד
את היכולת לדבר באופן ישיר עם אלוהים במילים שלי, על הכאבים ועל ההודיות שלי, לפני
שמעירים לי לא לגעת בשיער בזמן התפילה. אני מעדיפה להרגיש שיש כתובת שם למעלה (או
מסביב) שמקשיבה בדיוק אלי, לפני שאני לומדת מה קורה אם שכחתי לומר "יעלה
ויבוא" במקום הנכון בתפילה.
אני מרגישה שבבתי-הספר בהם למדתי, לא נתנו לי כלים לדבר עם אלוהים.
לא סיפרו לי שאולי הוא ואני מדברים באותה
שפה. יותר מכך, לא סיפרו לי שאולי אלוהים שומע גם שפות אחרות חוץ ממילים – אולי
הוא מבין גם נגינה, ציור, שירה, שתיקה, ושבכל דרכי התקשורת הללו יש גם הרבה מן
הקודש.
לא סיפרו לי שאולי הוא מקשיב גם למי שלא
מקיים את כל המצוות, ואולי הוא יכול להכיל גם התנגדויות לדת בתקופות מסוימות
בחיים. שהוא יכול לרפא הרבה כאבים של גיל ההתבגרות.
לא, לא סיפרו לי את כל זה.
אני חיכיתי עד סוף יב', עד גיל 19, כאשר התחלתי ללמוד במדרשה, ואז התחלתי
לגלות קצת. עוד קצת גיליתי בתקופת האוניברסיטה, בשנות ה-20 שלי, וב"ה, היום
הדרך פתוחה יותר לגילויים מסוג זה. אחד הגילויים שגיליתי במדרשה היה הפתח אל עולמה
של מחשבת ישראל. להעז לשאול למה לשמור מצוות, ולראות שהשמיים לא נופלים. משום מה,
אצלנו בביה"ס לא דיברו על "למה".
הגילוי האחר היה לראות תלמידים שבאמת
לומדים תורה באהבה. אני לא זוכרת חוויה כזו בביה"ס הקיבוצי. האם ייתכן שזה לא
רק עול??
בגיל 24 גיליתי שאני בעצם יודעת לדבר עם
אלוהים, וגם עושה זאת באופן די טבעי. גיליתי גם שאני יודעת לכתוב שירה, ושבעצם יש
גם תנועה בגוף שלי (שעד אז חשבתי שהוא משני לחלוטין יחסית לשכל, אבל זה כבר עניין
לכתבה אחרת). גיליתי עוד שאפשר לשיר ולרקוד בתפילה, ושזו חוויה מאד מיוחדת. אל
אף-אחד מהגילויים הללו ודומיהם לא נפתח משום-מה פתח בתקופת ביה"ס.
אולי זה גם עניין של בשלות. ייתכן. על כל פנים, בעיני ישנה סגירות המובנית בתוך
צורת החינוך הזאת לאפשרות של חיפוש רוחני, של חיבור אישי עם האל, לאפשרות לסלול דרכים
יצירתיות לתקשורת – עם עצמי ועם אלוהים.
אני רוצה לספר סיפור שימחיש את העניין: לפני
כמה חודשים, במסגרת חוג כתיבה יוצרת לתמידים בכתות ד-ו בסעד, הנחתי מפגש בו דווקא
כן דיברנו על אלוהים. הבאתי לילדים את הספר "ילדים כותבים לאלוהים", וזה
מאד משך אותם, וגם הצחיק אותם. ביקשתי שיכתבו גם הם מכתבים לאלוהים – שאלה, בקשה,
או כל דבר שעולה בהם. הילדים הביטו בי בתמיהה: "לכתוב לאלוהים?" הם
התקשו לגשת לביצוע המשימה, ונראה היה כי עבורם זו הצעה ממש מוזרה. הדרך עוד
ארוכה..
דווקא ילדים, שהתקשורת שלהם עם העולם כל-כך ישירה, תמימה בתחילה, ורעננה –
האם לא כדאי לדבר איתם על אלוהים? להרחיב את עולמם בכך שירגישו שבאמת יש מישהו
שאפשר לפנות אליו –
גדול יותר משאר החברים לכתה, גדול מן
האויבים, גדול אפילו מן המורה והמנהל?
בואו נרשה לעצמנו להעז קצת יותר, ולתת לאלוהים להיכנס גם בשער בית-הספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה