ב"ה
המשמרת הרביעית – לזכר דפנה מאיר
פתאום קמה אישה בבוקר ומרגישה שהיא מחקה את עצמה.
לא בכוונה, כך זה פשוט קרה. אחרי שנים של מסירות לבית ולגידול הילדים,
ולניחוש הרצונות המדוייקים של כל אחד מבני המשפחה, פתאום היא מגלה שהיא לא יודעת
לנחש או להבין מה היא רוצה. הרצון הזה קבור מתחת לשכבות עמוקות, ומצריך חפירה
ארכיאולוגית. והיא, כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו עכשו זה בכי,שינה,ושיפסיק לכאוב
לה הגב, או הבטן,או מה שבגוף שלה מתריע שזה כבר הרבה זמן שהיא זקוקה למנוחה.
ולפגוש את עצמה. ואת הרצון שלה, התשוקה שלה, הצבע הייחודי שלה בעולם הזה, מעבר
להיותה אמא.
השבוע יצא לי לפגוש בזו אחר זו 3 נשים, אמהות, ובפי שלושתן אותו
עניין: בן-הזוג שלי עושה מה שהוא רוצה. רוצה טיול אופניים-יוצא, רוצה לצאת בשבת
בבוקר למניין רחוק מהבית-יוצא, רוצה לדבר עם חבר/ חוג כדורסל/לצאת לנגן- רוצה
ועושה. ואני נשארת עם הילדים והבית. והוא בדיוק חזר אחרי
מילואים/חו"ל/השתלמות- מתי גם אני אצא? מתי גם לי יהיה זמן לעצמי?
נזכרתי בדפנה.
יותר מדי פעמים אנחנו מגיעות לקצה שלנו, להתפרקות. למחלה, לכאב גב,
לתשישות, לדכאון, לבכי ומריבה- כל אחת בדרכה- ורק אז –אם זכינו- מקבלות את העזרה,
מגיעה הקלה, מבינות שזה היה קצת יותר מדי.אבל איך עושים את זה בשגרה? איך אפשר
להצליח לנשום ולקבל את המרחב שלנו ואת האיזון הנכון שמאפשר גם לאישה להגיע לצרכים
שלה בתוך היומיום?
אין מה להאשים את בן-הזוג. הוא המראה הכי טובה שלנו. הוא משקף לנו כמה
חשוב שגם אנחנו נדע להקשיב לרצון שלנו. נכון, לפעמים המציאות מחייבת התמסרות לבית-
תינוק יונק שתלוי בנו, ילד עם קשיים שצריך דווקא אותי עכשו, המתבגרת שחייבת אותי
שם לשיחה עכשו. אבל, יש לי הרגשה, שהרבה פעמים גם אחרי שחלף הצורך המציאותי, אנחנו
כובלות את עצמנו לבית ולילדים- מכח האינרציה, האינסטינקט, כי טוב להרגיש משמעותית
ונחוצה, כי אף אחד לא יעשה את זה טוב כמוני-מהרבה סיבות.
אני גיליתי אחרי 12 שנים של אמהות ב"ה, שהתמסרתי לילדים ולבית, ובדרך
מחקתי כמעט את כל הציור שהיה אפרת של פעם. הייתי חולה הרבה זמן כדי לגלות את זה. פתאום
פרטים מחוקים בתמונה החלו לזהור, להזהיר, לבקש תשומת לב. לדבר באנגלית. לכתוב
שירים, לקרוא ספרות. לשיר, לרקוד. כל מיני דברים שחיכו וחיכו וחיכו. כמו פשוט
להפגש עם חברה בבית-קפה, בבוקר,כן בזמן הזה שאני בעצם אמורה לעבוד בו או לתקתק את
הבית, אבל מה יתקתק את הנשמה שלי.
ברור שבתור אמהות בנות-זמננו רובנו לא רק בבית.נכון אנחנו גם עובדות
ומגשימות את עצמנו מקצועית. אנחנו אחראיות כמובן ומבינות את חובתנו, אנחנו ממלאות
על הצד הטוב ביותר את תפקידנו במשמרת הראשונה-עבודה, במשמרת השניה-ילדים, במשמרת
השלישית-בית. אבל-בחני את עצמך-מתי בפעם האחרונה עשית משהו שלא קשור
לעבודה/בית/ילדים? מה עם המשמרת הרביעית?
המשמרת הרביעית היא המשמרת שאף אחד לא יעשה במקומנו. זו המשמרת שלנו.
המשמרת שלי בשביל עצמי. לזכור מה אני אוהבת, מה מפתח אותי כאדם. מה מדליק בי את
האש הפנימית. למה אני זקוקה. ללכת לטיפול שניה לפני שהמצבר מתרוקן לגמרי. לא
להזמין אורחים כשאני מותשת. להקשיב לצרכים ולרצונות שלי. למצוא אי של מרחב פרטי
משלי,ולקדש אותו. יודעות מה, נתחיל בללכת לשירותים כשאני צריכה,ולאכול כשאני רעבה.
דפנה ידעה את הסוד הזה. לצד היותה אמא מופלאה, היא ידעה איך לא לזנוח
את עצמה. באחד המיילים שכתבה בקבוצה שלנו, שמאוחר יותר התפרסם בספר לזכרה, היא
כתבה כך:
"הגעתי לתובנה הזאת, שבאמת יש לנשים את התכונה לקחת הכל על עצמן
ומדי פעם לקרוס ולא להבין איך לא קיבלו תמיכה. אני לא מביאה את עצמי אף פעם למצבים
האלו. אני קודם כל חושבת על הצרכים שלי ורק אחר כך על הצרכים של שאר העולם. לפעמים
אני מעדנת את זה, אבל זה העיקרון. לקחתי מאד ברצינות את המשפט אם אין אני לי מי
לי".
לפני חודשיים, בתוך תקופה של מחלה וכאב, היא באה לי בחלום והזכירה לי-
את יכולה לעוף, יש לך כשרון לזה, אל תחששי,יש לך זר עלי דפנה ששומר עלייך,גם אם
תעופי לא תקבלי חבטה מהתקרה,רק תגדלי מזה. ובחלום אחר, הזכירה לי כי יש בתוכי,
בתוכנו, כח רוחני גדול, והכח הזה אינו חזק פחות מנוסחאות מדעיות, וממדע הרפואה.
מחרתיים, ז' בשבט, יום זכרון לדפנה. לזכור את דפנה זה גם לזכור את
עצמנו, וכמה חשובה המשמרת שלנו על חלומותינו הכמוסים, הכמוסים לפעמים יותר מדי זמן,
גם מעינינו, כי העולם מפסיד אותנו כך.
לזכור אותך דפנה,פירושו גם לממש את הכשרון הייחודי שנתן לנו בורא
עולם,לא לשכוח את עצמנו בסערת המירוץ. לשמור את המשמרת הרביעית. תודה לך דפנה על הכח
שאת נותנת לי,וממשיכה ללוות אותי, גם שנתיים אחרי,כשגרירה ומורה רוחנית, שממשיכה
להשפיע, להכנס דרך דלתות וחלונות וחלומות כשפותחים לך פתח, לגדל נשים חזקות
ולהזכיר לי ולהן את עצמן ואת עוצמתן.
יהי זכרך ברוך.
