יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

                    בשער הנשיות-אפרת רפל פראווי

"בקשב לגוף" הוא שמה של תוכנית חינוכית המיועדת לנערות בבתי ספר, ומבקשת לפתוח פתח לשיחה
על הגוף, וליצור חיבור מחודש של הנערות אל גופן.
בין השאר עוסקת התוכנית בהיכרות עם הגוף וכיצד הוא בנוי, היחס אל הגוף, הבדלים בין בנים ובנות,
בינו לבינה ועוד.
ההנחה העומדת בבסיס התוכנית שלי היא כי מלבד יד שכותבת וראש שחושב ישנו גם גוף המבקש התייחסות - הוא חלק אינטגרלי מזהותה של הנערה ואל לנו להזניחו. אנו בנויים גוף ונפש, אך נדמה לעתים כי במרוץ אל ההשכלה ואל ההצלחה נשכח חלקו של הגוף במשוואה, ונשכחו החוטים הבלתי-נראים הקושרים את הגוף אל נפשנו, אל עצמיותנו, ומשפיעים על בריאותנו ורווחתנו השפעה שלא תמיד יכולים אנו לשערה. 

כילדה אני זוכרת את עצמי יושבת שעות רבות רכונה על הספרים - תולעת ספרים אמיתית.
כתלמידה טובה הפנמתי היטב את המסר כי קניית החוכמה היא העיקר. הראש הוא החשוב, והגוף נחות ממנו: נגזר עלינו כבני אדם לחיות בתוך גוף, לכן אנו סוחבים אותו איתנו לכל מקום. בין השיטין עבר המסר כי את הגוף ואת הצרכים הגשמיים הקשורים בו יש לדכא או להסתיר, ואילו את ההיבטים השכליים והרוחניים שבנו -אותם יש להאדיר.

מתוך מפגשַי עם נערות בגילאי חטיבה ותיכון אני רואה כי במידה רבה זו גם החוויה הנוכחית שלהן כיום בתוך גופן. אני חשה כי יש מחיר כבד לתפיסה זו. פעמים רבות הנערות גדלות עם מטען של בושה ומבוכה ביחס לגופן המתפתח. השתיקה סביב נושא הגוף, והמסר הסמוי על אודות הפיצול הרצוי בין ראש (טוב) וגוף (רע) גורמים לכך שהנערה העוברת תהליכי התבגרות גופנית נורמליים לחלוטין, מרגישה כי משהו בה "לא בסדר", וחושבת כי "כולם סביבי נורמליים ורק אני לא".

אם לא קיים דיבור סביב נושא הגוף, ואם הנערה סופגת מסרים שליליים באשר לגופה ומיניותה,
היא עלולה להיתקל בקשיים בהווה וגם בהמשך הדרך.
התקשורת עם הגוף היא משמעותית וקשורה גם לבריאות הנערה לאורך חייה:  למשל, כאבים שונים, גופניים ונפשיים, המתלווים לעתים למחזור החודשי – בעיני הם אינם הכרח המציאות, ויש להם יסוד בתפיסת הנערה את גופה.
בעתיד יכולה להיות לתקשורת עם הגוף השפעה על הקשר הזוגי, על תהליכים של הריון ולידה, על תקופת ההנקה וכו'. אני מאמינה כי בעזרת מתן ידע וכתובת לשיחה כבר בשלבי ההתבגרות נוכל לחסוך הרבה מהקשיים ומתחושת הבדידות המלווה נשים רבות ביחס לגופן.

כמובן שכוונותיהם של ההורים והמחנכים הנן טובות – פעמים רבות נובעת השתיקה בכל הקשור להתבגרות הגופנית מתוך מבוכה של המבוגרים, לעתים היא נובעת מתוך רצון כנה לחנך לצניעות, וחשש לנטוע בראשן של הנערות ידע שעוד לא הבשיל זמנו. לעתים הנערות עצמן נרתעות מעיסוק בנושא זה, ומעדיפות להשאירו מכוסה.
ובכל זאת, השתיקה מובילה לבורות וחוסר ידע שלעתים גורמים לפחדים גדולים יותר סביב נושא זה. בנוסף, אנו יודעים שכיום, בעידן האינטרנט והכפר הגלובלי (ולמען האמת, גם בתקופה שהיו רק ספרים...), ילדים ילכו בעקבות סקרנותם והם ימצאו את הידע במקום זה או אחר. השאלה הגדולה היא האם לא נרצה אנו להיות המתווכים של הידע הזה ולהעביר אותו בדרך הנראית לנו כרצויה.

חסרונו של שיח ערכי מכבד בנושא הגוף, ההתבגרות והמיניות משפיע גם על היחסים בין המינים.
השיח הפתוח ראוי לו שיתקיים גם עם הבנים ולא רק עם הבנות.
אם לא קיים גורם שמחנך ומשוחח גם עם הבנים בנושא זה, הם שואבים השראה רק מהטלוויזיה, מהאינטרנט ומהפרסומות, ומקבלים תמונה מעוותת של מודל היחסים הרצוי עם בנות המין השני. 
כך נוצרת לעתים בכתה או בחברה אווירה לא נעימה בין הבנים והבנות, אווירה של הטרדה ותחושה לא מוגנת עבור הבנות.
מצד הבנות, לעתים השיחה היחידה שמתקיימת - אם מתקיימת - היא בנושא הטרדות ופגיעות מיניות. זהו נושא חשוב מאין כמותו, אך שיחה כזו קושרת את הגוף והמיניות לדבר מאיים ומפחיד שיש להיזהר ממנו, והרי אין אנו רוצים שזה יהיה המסר היחיד שייקלט.

קושי נוסף שאני מזהה אצל הנערות הוא ההתנדנדות בין המסרים מן העולם הדתי לבין המסרים מהתקשורת באשר לגופן ולנשיותן.
מצד אחד, החברה הדתית משדרת להן כי ככל שאת מכוסה יותר את ראויה יותר.
גם אופן לימוד המקורות בבית הספר תורם פעמים רבות - גם אם לא במכוון - לזיהוי הבלעדי בין מיניות לבין חטא: כך בעניין סיפור חווה, לדוגמה, ותִלי המדרשים שנכתבו עליו, היולדת המביאה קורבן חטאת, ועוד. כאשר אין שיח שישלים את התמונה וידבר גם על אפיקיו החיוביים של היצר, נוצרת מורשת תרבותית שתורמת גם היא לזיהוי הגוף עם אשמה ובושה.  לעומת זאת, אם לצד קריאת חוקי הנידה נשוחח גם על הקדושה שבחיבור בין איש לאשתו - יתקבל מסר אחר, מורכב יותר, המתייחס גם לפן החיובי של היותנו ברואים בגוף.

מן הצד האחר, הבון-טון בעולם המערבי הוא - ככל שאת חשופה יותר את נשית יותר, וגם כאן טמון מסר בעייתי, ההופך את האישה ל"איברים-איברים". עוד תיקון גדול המונח לפתחנו הוא עניין דימוי הגוף, העולה ביתר שאת בשיחות עם הבנות. עניין זה נובע מאידיאל הרזון ומודל הדוגמנית הבלתי-אפשרי הניבט אל הנערה מכל שלט וחנות בקניון, בטלוויזיה באינטרנט ובמרחב הציבורי - מודל המוביל לסלידה ותחושת ניכור של הנערה מגופה שלה, ותחושה מתמדת של "אי-התאמה".

ובתווך, בין המסרים מן העולם הדתי לבין המסרים מן העולם המערבי, מהדהדות אצל הנערה השאלות: האם אני יכולה להיות גם דתייה וצנועה וגם נשית ומושכת? האם זה בסדר לרצות להיות יפה ולהשקיע בעצמי? האם אני עדיין שייכת לחברה הדתית? האם להפוך לאשה זו ברכה או קללה?  
קשה להן - וגם לנו, אם נודה על האמת - למצוא את שביל הזהב בין  להיות דתיה אך גם לא לוותר על הנשיות והמיניות כחלק מהזהות האישית.
לכן, כחלק מתפיסת "שחור-לבן" המאפיינת גיל זה, לפעמים נמצא בכתה נערות המתלבשות או מתנהגות בצורה פרובוקטיבית, כי הן ויתרו על ההגדרה הדתית מתוך התרסה או הרגשה שלא יקבלו אותן כ"שונות", וכנגדן נמצא בנות הבוחרות בלבוש והתנהגות סופר-קפדניים ואינן רוצות כלל לדבר ולגעת בנושא הגוף.
באשר לקולות מן השטח - תתפלאו כמה סוגיות מעלות הבנות עצמן. לפעמים הבנות מעלות קשיים כמו הפער בהתבגרות בין הבנים לבנות ("אנחנו בוגרות יותר, והם ילדותיים... אין עם מי לדבר!"). הן מדברות על כך שהבנים יכולים להיות חופשיים יותר בהליכותיהם, גם סביב נושא המיניות - ואילו מהבנות מצופה להיות מאופקות יותר, "צריכות אישורים". הן מעלות את האמביוולנטיות בלהיות אישה - האם טוב לנו שאנחנו במרכז, שדואגים לנו, שמפנקים אותנו ומחזרים אחרינו? יש כאלה שתשומת הלב של הבנים נעימה להן, ויש כאלה שמתרגזות על כך שמראש הבנים מניחים שהן צריכות עזרה, ועוד. לא תמיד יש לי פתרון עבורן, אך עצם הדיבור על הנושא בקול רם, וכן ההתבוננות הביקורתית במסרים התרבותיים המועברים אלינו כנשים – גם בה יש הקלה עבור הבנות.

כמו בכל עשייה חינוכית, ישנם קשיים ואתגרים לצד הצלחות, ולרוב רואים את הפירות רק לאחר זמן רב וסבלנות רבה... אחד הקשיים הוא הפער הגדול בין הבנות באשר לרצון ולמוכנות לעסוק בנושא הזה בגיל הזה. ניכר שכל אחת מבשילה בקצב אחר: לאחדות מהן עצם השיחה בנושא קשה, ולאחרות יש ידע רב והן שואלות עוד ועוד. עבור בנות רבות ההסבר האנטומי הוא מביך - וכאן אני מתלבטת: האם לוותר על כך בשל המבוכה, על אף שבעיני זהו ידע בסיסי וחשוב? בכל פעם מחדש זה אתגר עבורי לבחור את המילים הנכונות ולהתקדם בקצב שיתאים לשוני הגדול בין הבנות. לעתים אני רואה בת מתכווצת בפינתה או יוצאת מהכיתה באמצע הסדנה, וחושבת לאחר מכן מה הייתי יכולה לשנות בדברי כדי להגיע גם אליה...

כיוון שנושא המיניות הוא נושא טעון ורגיש אצל רובנו, קל וחומר בחברה דתית, אתגר בחירת המילים והתאמת התוכנית תקף גם מול המורים וההורים, וכל הזמן ישנה חשיבה איך לדבר ולהעביר את המסרים החשובים לי בדרך שתתקבל גם על לבם.

דילמה נוספת היא כיצד לשלב את האימהות בתוכנית. האידיאל בעיני הוא שאם תכניס את בִתה בסוד עולם הנשיות, אך מסיבות שונות בפועל אין הדבר כך. כיום אני מקיימת שיחות לאימהות, בנפרד מן התוכנית "בקשב לגוף" לנערות, אך ייתכן שבעתיד אנסה בכל זאת לשלב את האימהות לפחות במפגש אחד של התוכנית, כדי לתת להן אפשרות להיות מעורבות יותר ואולי לפתוח אפיק אפשרי נוסף לשיחה משותפת.
בשורת ההצלחות אני שמחה כאשר בנות כותבות לי שבמסגרת המפגש שלנו הן הצליחו לשאול שאלות שלא הרגישו שאפשר לשאול בשום מקום אחר. בהזדמנות אחרת סיפרה לי נערה שבעקבות מפגש שקיימנו בנושא קשר בריא וקשר לא בריא עם בני המין השני, היא החליטה להיפרד מחבר שהתנהג איתה בצורה קנאית והצר את צעדיה.

בסיכומו של עניין – "תורה היא ולימוד היא צריכה". אני מקווה שנצליח לשוחח עם בנותינו, אם בבית ואם בבית הספר, ונשכיל להעביר להן - לצד הגבולות המתבקשים - גם גאווה בנשיותן, שמחה בגופן, וחיבור מחודש אל העוצמה שבהיותן נערות הגדלות לנשים, ואל החוכמה הנשית הטמונה בהן -בגוף ובנפש.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה