בשער הנשיות- מפגשים לאמהות ובנות מצווה

החודש נפתחו תוכניות בת-מצווה בתקומה ובכפר-מימון.
התוכניות הבאות ייפתחו במבועים, בלהבים ובסעד. מוזמנות להצטרף!!

שנת בת-המצווה היא הזדמנות מיוחדת עבורכן האמהות לפתוח לבנותיכן שער אל עולם הנשיות.
לצד החגיגה, חשוב להתייחס גם לשינויים שעוברות הבנות עם כניסתן לגיל ההתבגרות. התייחסות להתבגרות ולצמיחה הנשית תשלים את התמונה ותעניק לבנות עוד מימד משמעותי בשנה זו.
אני מציעה לכן תוכנית של 6 מפגשים (חלקם במעגל משותף של אמהות ובנות וחלקם בנפרד),
בה ניתן דגש גם לזהות הנשית המתפתחת של הבת, לצד לימוד מקורות יהודיים
ונשלב בין לימוד, דינמיקה קבוצתית, יצירה וחוויה.


בין התכנים המוצעים בסדנא:
מה קורה בגיל ההתבגרות? הכרות מחודשת עם הגוף המשתנה
דימוי גוף
גיל מצוות ומשמעותו עבורנו
קשר אם ובת- חיבור ונפרדות
כשאהיה גדולה- מודלים של נשים משפיעות, ועוד.

מפגש של לימוד וחוויה אם ובת-
מתנה לבת המצווה שתישאר בזכרון עוד זמן רב...

לפרטים והזמנות צרו קשר:   אפרת רפל-פראווי

מנחת קבוצות נשים ונערות

חינוך למיניות בריאה|מודעות נשית|מעגלי נשים

  052-3968698     rappelef@gmail.com

חָלָב

נִשְׁפַּךְ פֹּה חָלָב עַל הַשַּׁיִשׁ מִתּוֹךְ שָׁדַי שֶׁלִּי נִשְׁפַּךְ פֹּה דָּם עַל הַשַּׁיִשׁ מִתּוֹךְ הַדַּי שֶׁלִּי אֱלֹהִים עוֹמֶדֶת אֲנִי לְפָנֶיךָ בִּתְחִנָּה שְׁפוּכָה שֶׁתְּרַחֵם עָלַי וְתִצְבַּע חֶלְבִּי וְדָמִי בְּצֶבַע אַחֵר. שֶׁלֹּא יַכִּירוּנִי שֶׁאֲנִי כָּזֹאת. לפני שהפכנו לאמהות דמיינו רבות מאיתנו את האמהות כתקופה זוהרת, רצינו לראות את עצמנו כאמא סבלנית,אמפתית, מכילה ומפנקת... אבל אמהות, כמו החיים, מורכבת גם מרגעים זוהרים ושמחים, וגם מרגעים פחות טובים. יש גם משברים, קשיים וכאב שכרוך במעבר לאמהות. זה שיר שכתבתי באחד הרגעים היותר רגישים ופגיעים. אני משתפת אותו כי אני רוצה להזמין גם אתכן לבטא את כל קשת התחושות שהחוויה האמהית מכילה בתוכה, ולא להרגיש לבד! אני מזמינה אתכן למעגל אמהות-לאמהות טריות וותיקות - שבו נדבר את התחושות המגוונות שבתוכנו, נאוורר את מה שזקוק לאיוורור, נתמלא ונקבל כח להמשך מתוך מעגל נשי תומך. לפרטים, אפרת 052-3968698

חלב http://bekehev.blogspot.co.il/ אפרת רפל-פראווי

ב"ה

על ילדים ועל אלוהים/ אפרת פראווי

הנה סתירה מפליאה: ה' נמצא בכל מקום, ו"מלא כל הארץ כבודו" הרי כבר נאמר, ובכל זאת במסגרת החינוך הקיבוצי - לא מצאתי אותו.

התלמידים כולם נכנסו בשער, והוא (או היא?) – נשאר בחוץ, ואינו משחק במגרש בית הספר.

מיד תשאלו: הכיצד?

ישנם שיעורי הלכה, תלמוד, פרשת-שבוע, תנ"ך, שנת-שמיטה, שישים שנות, וכמובן התפילה בכל בוקר – ואיך יכול להיות שאינו נמצא? כך-כך הרבה אנו משקיעים בחינוך תורני - על מה את מדברת?

ובכן, אני מנסה לדבר על אלוהים. אמנם נכון שכמעט כל השיעורים התורניים הם טובים וראויים, ורובם חשובים על מנת לתת צידה יהודית לדרך, ולסייע לתלמיד להרגיש בעתיד בן-בית בתרבות היהודית. עם זאת, יש בהם גם ערפל מסוים, הממסך את מוחך בעובדות שונות, בידע רב, בהמון מלל- אך ההרגשה נעדרת משם.

כדי להמחיש את דברי אומר, כי אני מעדיפה ללמוד את היכולת לדבר באופן ישיר עם אלוהים במילים שלי, על הכאבים ועל ההודיות שלי, לפני שמעירים לי לא לגעת בשיער בזמן התפילה. אני מעדיפה להרגיש שיש כתובת שם למעלה (או מסביב) שמקשיבה בדיוק אלי, לפני שאני לומדת מה קורה אם שכחתי לומר "יעלה ויבוא" במקום הנכון בתפילה.

אני מרגישה שבבתי-הספר בהם למדתי, לא נתנו לי כלים לדבר עם אלוהים.

לא סיפרו לי שאולי הוא ואני מדברים באותה שפה. יותר מכך, לא סיפרו לי שאולי אלוהים שומע גם שפות אחרות חוץ ממילים – אולי הוא מבין גם נגינה, ציור, שירה, שתיקה, ושבכל דרכי התקשורת הללו יש גם הרבה מן הקודש.

לא סיפרו לי שאולי הוא מקשיב גם למי שלא מקיים את כל המצוות, ואולי הוא יכול להכיל גם התנגדויות לדת בתקופות מסוימות בחיים. שהוא יכול לרפא הרבה כאבים של גיל ההתבגרות.

לא, לא סיפרו לי את כל זה.

אני חיכיתי עד סוף יב', עד גיל 19, כאשר התחלתי ללמוד במדרשה, ואז התחלתי לגלות קצת. עוד קצת גיליתי בתקופת האוניברסיטה, בשנות ה-20 שלי, וב"ה, היום הדרך פתוחה יותר לגילויים מסוג זה. אחד הגילויים שגיליתי במדרשה היה הפתח אל עולמה של מחשבת ישראל. להעז לשאול למה לשמור מצוות, ולראות שהשמיים לא נופלים. משום מה, אצלנו בביה"ס לא דיברו על "למה".

הגילוי האחר היה לראות תלמידים שבאמת לומדים תורה באהבה. אני לא זוכרת חוויה כזו בביה"ס הקיבוצי. האם ייתכן שזה לא רק עול??

בגיל 24 גיליתי שאני בעצם יודעת לדבר עם אלוהים, וגם עושה זאת באופן די טבעי. גיליתי גם שאני יודעת לכתוב שירה, ושבעצם יש גם תנועה בגוף שלי (שעד אז חשבתי שהוא משני לחלוטין יחסית לשכל, אבל זה כבר עניין לכתבה אחרת). גיליתי עוד שאפשר לשיר ולרקוד בתפילה, ושזו חוויה מאד מיוחדת. אל אף-אחד מהגילויים הללו ודומיהם לא נפתח משום-מה פתח בתקופת ביה"ס.

אולי זה גם עניין של בשלות. ייתכן. על כל פנים, בעיני ישנה סגירות המובנית בתוך צורת החינוך הזאת לאפשרות של חיפוש רוחני, של חיבור אישי עם האל, לאפשרות לסלול דרכים יצירתיות לתקשורת – עם עצמי ועם אלוהים.

אני רוצה לספר סיפור שימחיש את העניין: לפני כמה חודשים, במסגרת חוג כתיבה יוצרת לתמידים בכתות ד-ו בסעד, הנחתי מפגש בו דווקא כן דיברנו על אלוהים. הבאתי לילדים את הספר "ילדים כותבים לאלוהים", וזה מאד משך אותם, וגם הצחיק אותם. ביקשתי שיכתבו גם הם מכתבים לאלוהים – שאלה, בקשה, או כל דבר שעולה בהם. הילדים הביטו בי בתמיהה: "לכתוב לאלוהים?" הם התקשו לגשת לביצוע המשימה, ונראה היה כי עבורם זו הצעה ממש מוזרה. הדרך עוד ארוכה..

דווקא ילדים, שהתקשורת שלהם עם העולם כל-כך ישירה, תמימה בתחילה, ורעננה – האם לא כדאי לדבר איתם על אלוהים? להרחיב את עולמם בכך שירגישו שבאמת יש מישהו שאפשר לפנות אליו –

גדול יותר משאר החברים לכתה, גדול מן האויבים, גדול אפילו מן המורה והמנהל?

  בואו נרשה לעצמנו להעז קצת יותר, ולתת לאלוהים להיכנס גם בשער בית-הספר.                                              

את פתח לו

למה חשוב לדבר על מיניות עם ילדים?  אפרת רפל-פראווי

בכותרת זו ישנה מילה אחת שבדרך כלל גורמת לרובנו לזוע באי-נוחות על כיסאנו, לפחות מטאפורית. אני מתכוונת למילה "מיניות". רובנו שומעים במילה הזו בעיקר את הרישא, את המין שבמיניות ונרתעים מלדבר על כך בקול, קל וחומר עם ילדים. עבור רובנו המיניות היא נושא טעון ורגיש, ודרוש אומץ רב כדי להסכים לדון בו ביני לבין עצמי, עם ילדיי, ועם החניכים שלי.

יצר רע וטוב

מדרש מתוך בראשית-רבה (פרשה ט), העוסק בכוחם של היצרים ובמתח שביניהם, מביא דעה מפתיעה בעניין יצר הרע.

בסיפור בריאת העולם מסתיים כל אחד מימי הבריאה באמירה "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב". רק ביום השישי - לאחר בריאת האדם, לאחר מצוות פרו ורבו - מסכם הכתוב: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד ".

מדוע התווספה כאן המילה "מאוד"?

דורש רב נחמן בר שמואל: "הנה טוב מאד" - זה יצר הטוב, "והנה טוב מאד" - זה יצר הרע.

בתלמוד שואלים את השאלה המתבקשת שגם אנחנו שואלים לנוכח הדברים - "וכי יצר הרע טוב מאד הוא? אתמהא!".

עונה רב נחמן: "אלא שאילולי יצר הרע [כלומר יצר המין] - לא בנה אדם בית, ולא נשא אישה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן".

אורבך מוסיף בפירושו למדרש זה (ברכות ט, משנה ה):

חיסולו של יצר הרע משמע גם חיסולו של העולם הזה, שכן כל עוד בן-אדם חי - ובעל כורחו הוא חי - הריהו חייב בקיום המין האנושי. המלחמה ביצר אין פירושה איפה נסיגה מן העולם ומפעולה בתוכו, אלא כיבוש היצר אגב עשייה בעולם. יצר הרע פוסק מלהיות רע ונעשה אפילו טוב מאד כשהוא יצר חיים, ומכאן שאפשר לאדם לאהוב את ה' בשני יצריו - ביצר טוב וביצר רע.

האם מיניות היא יצר טוב או יצר רע? המדרש מדגיש את האמביוולנטיות שבמיניות - שיש בה טוב ורע, בדומה למודעות החדשה שקיבלנו בגן עדן לאחר האכילה מפרי עץ הדעת. בנוסף, המדרש מבטא את הקשר הבל-יינתק בין יצר ויצירה בעולם, וממחיש עד כמה המיניות היא מנוע חזק, אנרגיית חיים אדירה שבכוחה לקיים את העולם. אם נשכיל לתעל את היצר לכיוון הנכון, אפשר אפילו להתחבר דרכו לאהבת ה', ולמדרגה רוחנית גבוהה יותר.

ברוח מדרש זה, ניתן לומר שחינוך למיניות בריאה הוא ממש בגדר תיקונו של עולם ובניינו.

מן המדרש עולה עולם אסוציאציות רחב הרבה יותר מהפירוש הצר שהעלינו בתחילה למושג "מיניות". עולה ממנו תנופה רעננה של בניין בית, זוגיות, פוריות, משא ומתן ועבודה.  

מה היא מיניות?

מיניות היא קודם כל צורה של תקשורת בין בני אדם: תקשורת רגשית, נפשית, גופנית, אנרגטית.

מיניות קשורה במגדר, ובציפיות התרבותיות השונות המופעלות כלפי שני המינים - מה זה להיות אשה? מה זה להיות גבר? האם יש תכונות משותפות ונבדלות לכל מין? מה הם התפקידים בקשר זוגי? ועוד.

מיניות קשורה כמובן לאהבה ולאינטימיות - זהו היבט שקצת נשכח למראה קליפים עדכניים, פרסומות וסרטונים מבית מדרשה של התרבות המערבית, המדגישים מין לשם סיפוק עצמי ללא קשר כלשהו לאינטימיות ואהבה.

מיניות קשורה בזהות, במודעות ובדימוי עצמי - היא מהווה חלק בלתי נפרד מ"האני", בביטוי עצמי, באופן הלבוש ועוד.

כאשר אדם פועל מתוך אינטגרציה בין גוף ונפש הוא מצליח לבטא את עצמו בעולם באופן שלם יותר.

מיניות קשורה גם לבריאות ופוריות.

מיניות יכולה להוות גשר לרוחניות ולקדושה. הזֹהר מפרש את הפסוק "וּמִבְּשָׂרִי, אֶחֱזֶה אֱ-לוֹהַּ"(איוב יט, כו) כך: דווקא על ידי הבשר, על ידי החיבור המאחד איש ואשה, ניתן להתקרב לאחד, לא-לוהים (פרשת לך-לך, א צד).

בעיקרו של דבר, מיניות היא כוח חיים מתפרץ, אנרגיה אדירה, נהר שופע שתפקידנו לנתב אותו לכיוון של חיים, צמיחה ובניין. בידינו להשפיע האם ייחסם או ינהר בכיוון חיובי ומטיב.

עלינו לשאול את עצמנו:

האם נרצה להשאיר את כל השדה הרחב הזה של משמעויות ותחומים מגוונים בלא אמירה מצדנו, בלא התוויה של ערכים ואמונות שאנו רוצים להנחיל?

האם אין לנו מה לומר על אודות סטראוטיפים לגבי תפקיד הגבר ותפקיד האשה בקשר זוגי?

האם אין לנו מה לומר בקשר לדימוי גוף ולחזון הרזון השולט אצל הנערות המתחנכות אצלנו?

האם נרצה לשתוק מול פרשיות המין של ניצבים במשטרה המגיעות בצרורות זו אחר זו?

האם לא נתייחס לפרסומת מבזה בטלוויזיה או לקטע ארוטי בסרט, המציגים תמונה מעוותת על אודות היחסים בין המינים?

מחיר השתיקה גבוה ממחיר הדיבור. ילדינו מבינים את השתיקה כהסכמה או כאדישות.

אנו מלמדים את ילדנו לחצות את הכביש בבטחה. האם לא כדאי שנלמד אותם לחצות את הגשר אל עבר בני זוגם כשהם מצוידים בכלים המתאימים להיכרות עם עצמם ולתקשורת מכבדת?

למה לא מדברים על מיניות?

ברור לי כי גם המתנגדים לשיח פתוח על מיניות מבקשים את טובתו של הילד. מתוך כך חשוב בעיניי שנתמודד עם הטענות, ובדרך זו נבהיר גם לעצמנו טוב יותר מדוע כן לדבר.  

הנימוק הראשון הוא כמובן - פדיחה. זה מביך אותי, זה מביך את הילד, בשביל מה אני צריך את הכאב-ראש הזה? הוא כבר ילמד את עובדות החיים בדרכו.

סיבה נוספת היא החשש לפגיעה בפרטיות שלי - איני רוצה לחשוף את עצמי יתר על המידה בנוכחות חניכיי או ילדיי.

יש האומרים:  "זה לא צנוע לדבר על מיניות", וחלק מסוגיות הכרוכות בנושא הן סבוכות מבחינה הלכתית.

אחרים חוששים כי הדיבור על מיניות יפגע בתמימות של הילדים, ויכניס להם רעיונות לראש, ובכלל - הם קטנים מדי....

אתייחס לטענות.

ראשית, זהו אכן נושא מביך - ובריא שתהיה בו מבוכה. זהו נושא פרטי ואינטימי, שלי עם עצמי, שלי עם בן או בת זוגי. אך המבוכה אל לה שתשלול מאיתנו את הזכות ואת החובה לדבר. אין צורך להכחיש או לשלול את המבוכה, אפשר להנכיח אותה בשיחה ולומר דבר כמו: "טבעי שזה מביך עבורך. גם עבורי השיחה בנושא זה היא לא פשוטה".

בסוגיית הפרטיות וגבולות השיח חשוב לומר כי גבולות הם חלק מהמעשה החינוכי. שיחה על גבולות רלוונטית מאוד בנושא מיניות. גם הגבולות שלנו - המבוגרים. בתוך שיחה רחבה, לגיטימי בהחלט לומר: "על השאלה הזו איני רוצה לענות, כי היא נוגעת בענייניי הפרטיים", ולהפנות לקבלת מידע באפיק אחר. שמירה על גבולות היא חלק מהמסר בנושא הזה - מה ראוי שיישאר אינטימי, ומה הולך לאיבוד כשהוא נעשה פומבי.

בעניין הפגיעה האפשרית בצניעותם ובתומתם של הילדים חשוב להדגיש כי השיח על מיניות, כפי שאנו מעוניינים לנהל אותו, הוא לא שיח פורנוגרפי, אלא שיח ערכי. התורה שלנו היא תורת חיים, יש לה מה לומר על החיים. האם שתיקה היא קדושה? כשאנו שותקים, אנו מפקירים את חינוך ילדינו לידי הרחוב. אפשר לשוחח על מיניות מתוך צניעות, כבוד וקדושה, אפשר במרומז, העיקר לדבר ולהיות רלוונטי.

הנחלת ידע אין פירושה פגיעה בתמימות. מדוע איננו חושבים שנפגע בתומתם של הילדים כאשר אנו מסבירים להם את כללי הזהירות בדרכים, או מספרים להם על בחירות ופוליטיקאים? ידע מאפשר יכולת בחירה אמיתית יותר.

ובסוגיית הגיל המתאים-הילדים לא קטנים מדי. שיח פתוח אין פירושו לומר הכול, לכל אחד, בכל גיל. ודאי שלא. יש לברר את התכנים המתאימים ואת המסגרת המתאימה. ככלל, חינוך למיניות בריאה מתחיל מלידה. תינוק נהנה ממגע, מחום, מליטוף. ילד שגדל ומקבל מגע אוהב לומד לקשר מגע עם הנאה. בכל גיל ניתן לבנות מסרים מותאמים בנושא מיניות בריאה.

חשוב שנבין - אנחנו לא מכניסים להם רעיונות לראש. ילדינו מתפתחים מינית וגדלים עם סקרנות טבעית לגבי גופם ולגבי מיניותם. יש חשיבות לעיתוי, לגישה ולאופי הילד, אך ככלל, ילדינו מקדימים אותנו. פעמים רבות, עד שאנחנו מרגישים מוכנים לשוחח, הם כבר קלטו מידע מהאינטרנט, מספרים או מהבן של השכנה. אם לא אצלנו, הילדים ימצאו תשובות לְמה שמעסיק אותם.

השאלה הגדולה היא - האם לא נרצה אנחנו להיות המתווכים של הידע הזה ולהעביר אותו בצורה הנראית לנו כרצויה?

מדוע כדאי שנדבר על מיניות עם ילדינו?

כשאנחנו מדברים על מיניות, אנו תורמים להיכרות של הילד עם עצמו, ולחיזוק הדימוי העצמי. כאשר הנער לומד על אודות גופו ומיניותו הוא מתחבר לעוד חלק מזהותו וחש מסוגלות גבוהה יותר. כך הוא יכול לקחת אחריות במידה רבה יותר על בחירותיו.

חינוך למיניות בריאה יתרום לא רק למפגש שבין הילד לבין עצמו אלא גם בהמשך למפגש הזוגי. הרי אחת ממטרות החינוך היא גם מתן כלים לזוגיות בריאה, לבניין עדי עד, לבית יציב על אדני אהבה.

ברצוני להתעכב על נקודה נוספת הקשורה בחינוך הדתי שלנו. אין ספק כי יש להציב גבולות וכי עלינו לשאוף לצניעות כלפי שמים וכן ביחסים בין המינים. ובכל זאת יש לזכור כי בצלם א-לוהים נבראנו, גוף ונפש כאחד, ולכן יש להתייחס גם לפן הגופני. אם נתעלם מהעיסוק בגוף ונדגיש רק את החינוך לצניעות ואת הסתירה שבין צניעות ומיניות, אנו עלולים להעביר לילדינו מסר בעייתי לפיו עליהם להתכחש לגופניות שלהם. במפגש עם קרקע המציאות, מסר כזה עלול לנטוע בהם תחושות של בושה, אשמה וחטא בכל הקשור ליצר המיני, ותסכול על כך שאין הם מצליחים להיות רוח, נשמה או נפש בלבד. בואו ניתן לילדים את האפשרות לגדול עם יחס חיובי לגופם.

טיפוח יחס חיובי לגוף פירושו גם עידוד של ביטוי אישי באמצעות הגוף והחושים בדרך שאינה מינית בהכרח - פעילויות כגון התעמלות או ריקוד; הנאה מחוויות חושניות – יצירה ומגע בחומרים שונים, ריח, מסאז'; מחמאות על הופעה או לבוש יפה. דוגמה קטנה מהשטח - בתכנית בת-מצווה לאמהות ובנות בסעד מוקדש אחד מהמפגשים לנושא ההתבגרות הגופנית, וכולל מסאז' בין אמא ובת. במשובים חזרה ועלתה האמירה כי זה היה המפגש המיוחד ביותר עבורן.

חינוך למיניות תורם לבריאות נפשית וגופנית ותורם להפחתת סיכונים - למשל: מניעת מחלות מין, התמודדות עם אלימות מינית ותכנים פוגעניים.

ולבסוף, אל מול ההצפה של תכנים פורנוגרפיים ברשת, בטלוויזיה ובפלאפון שבכף ידו של המתבגר, אין לנו אפשרות לשתוק. התקשורת מעבירה ידע נטול ערכים, ומציפה את הלא-נורמטיבי. האם ניתן למדיה את המונופול על החינוך של ילדינו, או שאנחנו רוצים להיות רלוונטיים עבורם גם בתחום זה?

יש לנו עולם ערכים, יש לנו דעות, יש לנו ניסיון חיים, ודאי יש לנו גם מסרים שקיבלנו (או לא...) כשהיינו ילדים, ודברים שנרצה לעשות אחרת - יש לנו מה לומר לחניכים ולילדים שלנו גם בנושא מיניות.

בתחילת דבריי נגעתי בעוצמה שמחולל היצר בעולם, ובמושגי "טוב" ו"רע" שהוא מקפל בתוכו.

אסיים בציטוט מנאום ההכתרה של נלסון מנדלה (יש האומרים כי הזכויות שמורות לסופרת אמריקנית בשם מריאן ווילאמסון), העוסק גם הוא בשאלת העוצמה:

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.

זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו: איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?

למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות?

אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.

נולדנו כדי לממש את הקסם הא-לוהי הגלום בנו.

כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.

כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח, אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.

כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים.

המיניות קשורה בפחד, וגם בעוצמה. יש בה קסם, אור ואפלה. היא מציפה גם את שאלת הביטוי האישי בעולם - האם אני מבטאת את התשוקה שבי, את האש שבתוכי, בחיים שלי? האם יש לי רשות להפיץ את האור שלי? האם אני מאפשרת לעצמי להיות נוכחת במלאותי בתוך החברה? האם אני מצטמקת כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון?

או: האם אני מחזקת את יכולת האור שלי להאיר ובכך נותנת השראה גם לאחרים להאיר?

אני מקווה  שתצאו בתחושה שיש בידיכם כלים להתגבר על המשוכות והאתגרים שתחום המיניות מציב בפניכם - כמחנכים - ותחושו ביטחון לפגוש את החניכים ולתרום להם תובנות מעולמכם גם בנושא החשוב הזה.

אני מזמינה אתכם להתחבר לעוצמה שבתוככם, לחוש את האור הפנימי שלכם, לרתום את היצר ליצירה לבנייה, לעשייה, ולעזור לחניכים שלכם להאיר את האור שבתוכם.

תודות:

לעינת לב, אילת בוכניק והרב אילעאי עופרן - על ההשראה.

לנעמי וולפסון וצופיה שקורי על ספרן "מרחק נגיעה" (הוצאת ידיעות אחרונות, תשע"א)

                    בשער הנשיות-אפרת רפל פראווי

"בקשב לגוף" הוא שמה של תוכנית חינוכית המיועדת לנערות בבתי ספר, ומבקשת לפתוח פתח לשיחה

על הגוף, וליצור חיבור מחודש של הנערות אל גופן.

בין השאר עוסקת התוכנית בהיכרות עם הגוף וכיצד הוא בנוי, היחס אל הגוף, הבדלים בין בנים ובנות,

בינו לבינה ועוד.

ההנחה העומדת בבסיס התוכנית שלי היא כי מלבד יד שכותבת וראש שחושב ישנו גם גוף המבקש התייחסות - הוא חלק אינטגרלי מזהותה של הנערה ואל לנו להזניחו. אנו בנויים גוף ונפש, אך נדמה לעתים כי במרוץ אל ההשכלה ואל ההצלחה נשכח חלקו של הגוף במשוואה, ונשכחו החוטים הבלתי-נראים הקושרים את הגוף אל נפשנו, אל עצמיותנו, ומשפיעים על בריאותנו ורווחתנו השפעה שלא תמיד יכולים אנו לשערה. 

כילדה אני זוכרת את עצמי יושבת שעות רבות רכונה על הספרים - תולעת ספרים אמיתית.

כתלמידה טובה הפנמתי היטב את המסר כי קניית החוכמה היא העיקר. הראש הוא החשוב, והגוף נחות ממנו: נגזר עלינו כבני אדם לחיות בתוך גוף, לכן אנו סוחבים אותו איתנו לכל מקום. בין השיטין עבר המסר כי את הגוף ואת הצרכים הגשמיים הקשורים בו יש לדכא או להסתיר, ואילו את ההיבטים השכליים והרוחניים שבנו -אותם יש להאדיר.

מתוך מפגשַי עם נערות בגילאי חטיבה ותיכון אני רואה כי במידה רבה זו גם החוויה הנוכחית שלהן כיום בתוך גופן. אני חשה כי יש מחיר כבד לתפיסה זו. פעמים רבות הנערות גדלות עם מטען של בושה ומבוכה ביחס לגופן המתפתח. השתיקה סביב נושא הגוף, והמסר הסמוי על אודות הפיצול הרצוי בין ראש (טוב) וגוף (רע) גורמים לכך שהנערה העוברת תהליכי התבגרות גופנית נורמליים לחלוטין, מרגישה כי משהו בה "לא בסדר", וחושבת כי "כולם סביבי נורמליים ורק אני לא".

אם לא קיים דיבור סביב נושא הגוף, ואם הנערה סופגת מסרים שליליים באשר לגופה ומיניותה,

היא עלולה להיתקל בקשיים בהווה וגם בהמשך הדרך.

התקשורת עם הגוף היא משמעותית וקשורה גם לבריאות הנערה לאורך חייה:  למשל, כאבים שונים, גופניים ונפשיים, המתלווים לעתים למחזור החודשי – בעיני הם אינם הכרח המציאות, ויש להם יסוד בתפיסת הנערה את גופה.

בעתיד יכולה להיות לתקשורת עם הגוף השפעה על הקשר הזוגי, על תהליכים של הריון ולידה, על תקופת ההנקה וכו'. אני מאמינה כי בעזרת מתן ידע וכתובת לשיחה כבר בשלבי ההתבגרות נוכל לחסוך הרבה מהקשיים ומתחושת הבדידות המלווה נשים רבות ביחס לגופן.

כמובן שכוונותיהם של ההורים והמחנכים הנן טובות – פעמים רבות נובעת השתיקה בכל הקשור להתבגרות הגופנית מתוך מבוכה של המבוגרים, לעתים היא נובעת מתוך רצון כנה לחנך לצניעות, וחשש לנטוע בראשן של הנערות ידע שעוד לא הבשיל זמנו. לעתים הנערות עצמן נרתעות מעיסוק בנושא זה, ומעדיפות להשאירו מכוסה.

ובכל זאת, השתיקה מובילה לבורות וחוסר ידע שלעתים גורמים לפחדים גדולים יותר סביב נושא זה. בנוסף, אנו יודעים שכיום, בעידן האינטרנט והכפר הגלובלי (ולמען האמת, גם בתקופה שהיו רק ספרים...), ילדים ילכו בעקבות סקרנותם והם ימצאו את הידע במקום זה או אחר. השאלה הגדולה היא האם לא נרצה אנו להיות המתווכים של הידע הזה ולהעביר אותו בדרך הנראית לנו כרצויה.

חסרונו של שיח ערכי מכבד בנושא הגוף, ההתבגרות והמיניות משפיע גם על היחסים בין המינים.

השיח הפתוח ראוי לו שיתקיים גם עם הבנים ולא רק עם הבנות.

אם לא קיים גורם שמחנך ומשוחח גם עם הבנים בנושא זה, הם שואבים השראה רק מהטלוויזיה, מהאינטרנט ומהפרסומות, ומקבלים תמונה מעוותת של מודל היחסים הרצוי עם בנות המין השני. 

כך נוצרת לעתים בכתה או בחברה אווירה לא נעימה בין הבנים והבנות, אווירה של הטרדה ותחושה לא מוגנת עבור הבנות.

מצד הבנות, לעתים השיחה היחידה שמתקיימת - אם מתקיימת - היא בנושא הטרדות ופגיעות מיניות. זהו נושא חשוב מאין כמותו, אך שיחה כזו קושרת את הגוף והמיניות לדבר מאיים ומפחיד שיש להיזהר ממנו, והרי אין אנו רוצים שזה יהיה המסר היחיד שייקלט.

קושי נוסף שאני מזהה אצל הנערות הוא ההתנדנדות בין המסרים מן העולם הדתי לבין המסרים מהתקשורת באשר לגופן ולנשיותן.

מצד אחד, החברה הדתית משדרת להן כי ככל שאת מכוסה יותר את ראויה יותר.

גם אופן לימוד המקורות בבית הספר תורם פעמים רבות - גם אם לא במכוון - לזיהוי הבלעדי בין מיניות לבין חטא: כך בעניין סיפור חווה, לדוגמה, ותִלי המדרשים שנכתבו עליו, היולדת המביאה קורבן חטאת, ועוד. כאשר אין שיח שישלים את התמונה וידבר גם על אפיקיו החיוביים של היצר, נוצרת מורשת תרבותית שתורמת גם היא לזיהוי הגוף עם אשמה ובושה.  לעומת זאת, אם לצד קריאת חוקי הנידה נשוחח גם על הקדושה שבחיבור בין איש לאשתו - יתקבל מסר אחר, מורכב יותר, המתייחס גם לפן החיובי של היותנו ברואים בגוף.

מן הצד האחר, הבון-טון בעולם המערבי הוא - ככל שאת חשופה יותר את נשית יותר, וגם כאן טמון מסר בעייתי, ההופך את האישה ל"איברים-איברים". עוד תיקון גדול המונח לפתחנו הוא עניין דימוי הגוף, העולה ביתר שאת בשיחות עם הבנות. עניין זה נובע מאידיאל הרזון ומודל הדוגמנית הבלתי-אפשרי הניבט אל הנערה מכל שלט וחנות בקניון, בטלוויזיה באינטרנט ובמרחב הציבורי - מודל המוביל לסלידה ותחושת ניכור של הנערה מגופה שלה, ותחושה מתמדת של "אי-התאמה".

ובתווך, בין המסרים מן העולם הדתי לבין המסרים מן העולם המערבי, מהדהדות אצל הנערה השאלות: האם אני יכולה להיות גם דתייה וצנועה וגם נשית ומושכת? האם זה בסדר לרצות להיות יפה ולהשקיע בעצמי? האם אני עדיין שייכת לחברה הדתית? האם להפוך לאשה זו ברכה או קללה?  

קשה להן - וגם לנו, אם נודה על האמת - למצוא את שביל הזהב בין  להיות דתיה אך גם לא לוותר על הנשיות והמיניות כחלק מהזהות האישית.

לכן, כחלק מתפיסת "שחור-לבן" המאפיינת גיל זה, לפעמים נמצא בכתה נערות המתלבשות או מתנהגות בצורה פרובוקטיבית, כי הן ויתרו על ההגדרה הדתית מתוך התרסה או הרגשה שלא יקבלו אותן כ"שונות", וכנגדן נמצא בנות הבוחרות בלבוש והתנהגות סופר-קפדניים ואינן רוצות כלל לדבר ולגעת בנושא הגוף.

באשר לקולות מן השטח - תתפלאו כמה סוגיות מעלות הבנות עצמן. לפעמים הבנות מעלות קשיים כמו הפער בהתבגרות בין הבנים לבנות ("אנחנו בוגרות יותר, והם ילדותיים... אין עם מי לדבר!"). הן מדברות על כך שהבנים יכולים להיות חופשיים יותר בהליכותיהם, גם סביב נושא המיניות - ואילו מהבנות מצופה להיות מאופקות יותר, "צריכות אישורים". הן מעלות את האמביוולנטיות בלהיות אישה - האם טוב לנו שאנחנו במרכז, שדואגים לנו, שמפנקים אותנו ומחזרים אחרינו? יש כאלה שתשומת הלב של הבנים נעימה להן, ויש כאלה שמתרגזות על כך שמראש הבנים מניחים שהן צריכות עזרה, ועוד. לא תמיד יש לי פתרון עבורן, אך עצם הדיבור על הנושא בקול רם, וכן ההתבוננות הביקורתית במסרים התרבותיים המועברים אלינו כנשים – גם בה יש הקלה עבור הבנות.

כמו בכל עשייה חינוכית, ישנם קשיים ואתגרים לצד הצלחות, ולרוב רואים את הפירות רק לאחר זמן רב וסבלנות רבה... אחד הקשיים הוא הפער הגדול בין הבנות באשר לרצון ולמוכנות לעסוק בנושא הזה בגיל הזה. ניכר שכל אחת מבשילה בקצב אחר: לאחדות מהן עצם השיחה בנושא קשה, ולאחרות יש ידע רב והן שואלות עוד ועוד. עבור בנות רבות ההסבר האנטומי הוא מביך - וכאן אני מתלבטת: האם לוותר על כך בשל המבוכה, על אף שבעיני זהו ידע בסיסי וחשוב? בכל פעם מחדש זה אתגר עבורי לבחור את המילים הנכונות ולהתקדם בקצב שיתאים לשוני הגדול בין הבנות. לעתים אני רואה בת מתכווצת בפינתה או יוצאת מהכיתה באמצע הסדנה, וחושבת לאחר מכן מה הייתי יכולה לשנות בדברי כדי להגיע גם אליה...

כיוון שנושא המיניות הוא נושא טעון ורגיש אצל רובנו, קל וחומר בחברה דתית, אתגר בחירת המילים והתאמת התוכנית תקף גם מול המורים וההורים, וכל הזמן ישנה חשיבה איך לדבר ולהעביר את המסרים החשובים לי בדרך שתתקבל גם על לבם.

דילמה נוספת היא כיצד לשלב את האימהות בתוכנית. האידיאל בעיני הוא שאם תכניס את בִתה בסוד עולם הנשיות, אך מסיבות שונות בפועל אין הדבר כך. כיום אני מקיימת שיחות לאימהות, בנפרד מן התוכנית "בקשב לגוף" לנערות, אך ייתכן שבעתיד אנסה בכל זאת לשלב את האימהות לפחות במפגש אחד של התוכנית, כדי לתת להן אפשרות להיות מעורבות יותר ואולי לפתוח אפיק אפשרי נוסף לשיחה משותפת.

בשורת ההצלחות אני שמחה כאשר בנות כותבות לי שבמסגרת המפגש שלנו הן הצליחו לשאול שאלות שלא הרגישו שאפשר לשאול בשום מקום אחר. בהזדמנות אחרת סיפרה לי נערה שבעקבות מפגש שקיימנו בנושא קשר בריא וקשר לא בריא עם בני המין השני, היא החליטה להיפרד מחבר שהתנהג איתה בצורה קנאית והצר את צעדיה.

בסיכומו של עניין – "תורה היא ולימוד היא צריכה". אני מקווה שנצליח לשוחח עם בנותינו, אם בבית ואם בבית הספר, ונשכיל להעביר להן - לצד הגבולות המתבקשים - גם גאווה בנשיותן, שמחה בגופן, וחיבור מחודש אל העוצמה שבהיותן נערות הגדלות לנשים, ואל החוכמה הנשית הטמונה בהן -בגוף ובנפש.