ב"ה

המשמרת הרביעית – לזכר דפנה מאיר

פתאום קמה אישה בבוקר ומרגישה שהיא מחקה את עצמה.

לא בכוונה, כך זה פשוט קרה. אחרי שנים של מסירות לבית ולגידול הילדים, ולניחוש הרצונות המדוייקים של כל אחד מבני המשפחה, פתאום היא מגלה שהיא לא יודעת לנחש או להבין מה היא רוצה. הרצון הזה קבור מתחת לשכבות עמוקות, ומצריך חפירה ארכיאולוגית. והיא, כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו עכשו זה בכי,שינה,ושיפסיק לכאוב לה הגב, או הבטן,או מה שבגוף שלה מתריע שזה כבר הרבה זמן שהיא זקוקה למנוחה. ולפגוש את עצמה. ואת הרצון שלה, התשוקה שלה, הצבע הייחודי שלה בעולם הזה, מעבר להיותה אמא.

השבוע יצא לי לפגוש בזו אחר זו 3 נשים, אמהות, ובפי שלושתן אותו עניין: בן-הזוג שלי עושה מה שהוא רוצה. רוצה טיול אופניים-יוצא, רוצה לצאת בשבת בבוקר למניין רחוק מהבית-יוצא, רוצה לדבר עם חבר/ חוג כדורסל/לצאת לנגן- רוצה ועושה. ואני נשארת עם הילדים והבית. והוא בדיוק חזר אחרי מילואים/חו"ל/השתלמות- מתי גם אני אצא? מתי גם לי יהיה זמן לעצמי?

נזכרתי בדפנה.

יותר מדי פעמים אנחנו מגיעות לקצה שלנו, להתפרקות. למחלה, לכאב גב, לתשישות, לדכאון, לבכי ומריבה- כל אחת בדרכה- ורק אז –אם זכינו- מקבלות את העזרה, מגיעה הקלה, מבינות שזה היה קצת יותר מדי.אבל איך עושים את זה בשגרה? איך אפשר להצליח לנשום ולקבל את המרחב שלנו ואת האיזון הנכון שמאפשר גם לאישה להגיע לצרכים שלה בתוך היומיום?

אין מה להאשים את בן-הזוג. הוא המראה הכי טובה שלנו. הוא משקף לנו כמה חשוב שגם אנחנו נדע להקשיב לרצון שלנו. נכון, לפעמים המציאות מחייבת התמסרות לבית- תינוק יונק שתלוי בנו, ילד עם קשיים שצריך דווקא אותי עכשו, המתבגרת שחייבת אותי שם לשיחה עכשו. אבל, יש לי הרגשה, שהרבה פעמים גם אחרי שחלף הצורך המציאותי, אנחנו כובלות את עצמנו לבית ולילדים- מכח האינרציה, האינסטינקט, כי טוב להרגיש משמעותית ונחוצה, כי אף אחד לא יעשה את זה טוב כמוני-מהרבה סיבות.

אני גיליתי אחרי 12 שנים של אמהות ב"ה, שהתמסרתי לילדים ולבית, ובדרך מחקתי כמעט את כל הציור שהיה אפרת של פעם. הייתי חולה הרבה זמן כדי לגלות את זה. פתאום פרטים מחוקים בתמונה החלו לזהור, להזהיר, לבקש תשומת לב. לדבר באנגלית. לכתוב שירים, לקרוא ספרות. לשיר, לרקוד. כל מיני דברים שחיכו וחיכו וחיכו. כמו פשוט להפגש עם חברה בבית-קפה, בבוקר,כן בזמן הזה שאני בעצם אמורה לעבוד בו או לתקתק את הבית, אבל מה יתקתק את הנשמה שלי.

ברור שבתור אמהות בנות-זמננו רובנו לא רק בבית.נכון אנחנו גם עובדות ומגשימות את עצמנו מקצועית. אנחנו אחראיות כמובן ומבינות את חובתנו, אנחנו ממלאות על הצד הטוב ביותר את תפקידנו במשמרת הראשונה-עבודה, במשמרת השניה-ילדים, במשמרת השלישית-בית. אבל-בחני את עצמך-מתי בפעם האחרונה עשית משהו שלא קשור לעבודה/בית/ילדים? מה עם המשמרת הרביעית?

המשמרת הרביעית היא המשמרת שאף אחד לא יעשה במקומנו. זו המשמרת שלנו. המשמרת שלי בשביל עצמי. לזכור מה אני אוהבת, מה מפתח אותי כאדם. מה מדליק בי את האש הפנימית. למה אני זקוקה. ללכת לטיפול שניה לפני שהמצבר מתרוקן לגמרי. לא להזמין אורחים כשאני מותשת. להקשיב לצרכים ולרצונות שלי. למצוא אי של מרחב פרטי משלי,ולקדש אותו. יודעות מה, נתחיל בללכת לשירותים כשאני צריכה,ולאכול כשאני רעבה.

דפנה ידעה את הסוד הזה. לצד היותה אמא מופלאה, היא ידעה איך לא לזנוח את עצמה. באחד המיילים שכתבה בקבוצה שלנו, שמאוחר יותר התפרסם בספר לזכרה, היא כתבה כך:

"הגעתי לתובנה הזאת, שבאמת יש לנשים את התכונה לקחת הכל על עצמן ומדי פעם לקרוס ולא להבין איך לא קיבלו תמיכה. אני לא מביאה את עצמי אף פעם למצבים האלו. אני קודם כל חושבת על הצרכים שלי ורק אחר כך על הצרכים של שאר העולם. לפעמים אני מעדנת את זה, אבל זה העיקרון. לקחתי מאד ברצינות את המשפט אם אין אני לי מי לי".

לפני חודשיים, בתוך תקופה של מחלה וכאב, היא באה לי בחלום והזכירה לי- את יכולה לעוף, יש לך כשרון לזה, אל תחששי,יש לך זר עלי דפנה ששומר עלייך,גם אם תעופי לא תקבלי חבטה מהתקרה,רק תגדלי מזה. ובחלום אחר, הזכירה לי כי יש בתוכי, בתוכנו, כח רוחני גדול, והכח הזה אינו חזק פחות מנוסחאות מדעיות, וממדע הרפואה.

מחרתיים, ז' בשבט, יום זכרון לדפנה. לזכור את דפנה זה גם לזכור את עצמנו, וכמה חשובה המשמרת שלנו על חלומותינו הכמוסים, הכמוסים לפעמים יותר מדי זמן, גם מעינינו, כי העולם מפסיד אותנו כך.

לזכור אותך דפנה,פירושו גם לממש את הכשרון הייחודי שנתן לנו בורא עולם,לא לשכוח את עצמנו בסערת המירוץ. לשמור את המשמרת הרביעית. תודה לך דפנה על הכח שאת נותנת לי,וממשיכה ללוות אותי, גם שנתיים אחרי,כשגרירה ומורה רוחנית, שממשיכה להשפיע, להכנס דרך דלתות וחלונות וחלומות כשפותחים לך פתח, לגדל נשים חזקות ולהזכיר לי ולהן את עצמן ואת עוצמתן.

יהי זכרך ברוך.

והפעם- שיר שכתבתי לפני מספר שנים, העוסק במעבר (המאתגר לעיתים) מחיי הרווקות לזוגיות, ועל התמיכה שניתן לשאוב מהשבט הנשי שסביב (ולו גם וירטואלי או רוחני,חשוב שיהיה אחד כזה סביבכן...)
אולי תמצאו בשיר גם הדהוד משלכן(: באהבה

כאשר נכנסתי לחנות המטפחות

השארתי בחוץ את נערתי זהובת השיער

ואבוא בפרדס הנשים הנשואות.

ואתכס בצעיף,

ואבוא בפרגוד,

ואמדוד.

ומאחורי הפרגוד

נגלו לי נשים

יודעות חן, דורשות סוד,

והן כמלחשות,

זוגות זוגות

פותחות לי שער אל המסתורין הגדול,

משאילות לי גופן, תשוקתן, המייתן

פותחות לי חריץ

להציץ

בו על עצמי

במראה רחבה של

אישה, מטפחת- ושכינה-

פורסות ידיהן על ראשי,

מרגיעות –

ואדעה אותו,

ואשקוט.

אפרת פראווי.

הרהורים לגבי תפיסת הגוף ודימוי גוף

היום שוב ספגתי הערות בשל המראה שלי. זה קורה כמעט כל יום. בחנויות בגדים, בסופר, בשבילי הקיבוץ, בעבודה.

מי שלא מכיר, אולי יחשוב שזה בגלל עודף משקל. אבל לא, אני רזה. מה שמדגיש את העניין הוא שאני אמא ל4 ילדים ב"ה, ובכל זאת הגזרה שלי רזה. רזה מהממוצע. יש נשים שאצלן התקופות אחרי לידה והנקה דווקא גורמות להרזיה,כבר ראיתי את זה אצל חברות שלי. אבל לרוב האנשים זה גורם לפעור עיניים יותר גדולות.

אנשים חושבים שרק נשים מלאות סובלות מהטרדות ברחוב. אבל האמת היא שכל אחת ששונה מהממוצע עשויה למצוא את עצמה במקום הזה. קשה לאנשים להכיל שוני.

היום אמרה לי מישהי: "רזה, רזה, רזה!" ותהיתי: אם הייתי אישה עם עודף משקל, האם היא היתה אומרת לי "שמנה,שמנה,שמנה?" בחיים לא. כי ברור שזה יכול להעליב. ותהיתי גם: איך אני אמורה לענות?

אתמול הלכתי לשיעור יוגה ואישה חביבה שעברה לידי העירה,"אני מקווה שזה לא בשביל לרזות. את כבר רזה מספיק". האם אני צריכה לספק הסברים על המניעים שלי להתעמל?

אנשים מרשים לעצמם להעיר לרזות כי זה נתפס כמחמאה על הישג. כלומר הסאב טקסט הוא, כל הכבוד על מאמצייך! יש שכר לפועלך,הצלחת להגיע לגזרה הנכספת.

סיבה שניה היא אולי קנאה, כי אני כנראה מסמלת עבור נשים רבות מחוז חפץ, דמות להשוואה המעוררת תסכול אצל מי שרוצות לרזות ואינן מצליחות. אז הנה הגרסה שלי לעניין: ממש לא בא לי להיות במקום הזה. להיות זאת שמזכירה לכן שאת לא רזות מספיק. בכלל בעיני מעוגל זה נשי ואני מתנגדת לכל התרבות הזאת של האדרת הרזון.

שלישית,פולניות. בקיבוץ כולם משפחה, הרבה פעמים זה לטובה,לפעמים זה מציק. במקרה הזה למשל. הנשים היקרות דואגות שמא אני לא אוכלת מספיק.

הבעיה היא שאצל בנות רגישות הערות כאלה בשלב הילדות והנערות גורמות בשלב כלשהוא לתחושה שמשהו אצלן לא בסדר. לא כמו כולם. לחוסר בטחון.

מה אני שומעת כשאומרים לי הערות כאלה?

1. אולי את לא אוכלת מספיק

2. אולי את לא בריאה

3. את שונה, משהו בך לא בסדר,לא כמו כולם.

4. רזה זה קטנה,ילדה, חסרת נוכחות בעולם.

"את עולם הולך ונעלם" (האם אני עומדת למות?) "הבגדים תלויים עלייך כמו על קולב (מישהו בכלל יוכל לאהוב אותי ככה?) "יש לך 4 ילדים? את נראית כמו ילדה" (מישהו נתן לך רשיון להיות אמא?)

כל הציטוטים אמיתיים ולקוחים המציאות, הסוגריים זה התרגום שלי. הרבה אחרי שהלכתם, ההערות האלה ממשיכות איתי הלאה. מצמצמות, מכווצות, מעוררות ספקות.

אז אני רוצה לומר כאן בבירור: לא עשיתי כלום כדי להיות רזה. אני אוכלת היטב. ככה אני. כמו שלאנשים יש עיניים כחולות או אוזניים גדולות או צבע עור מסויים. אני לא רוצה להתנצל על המראה שלי,ולא רוצה לספק הסברים לגביו. אם אתם באמת דואגים לי, אל תגידו לי "ממש רזית". הדאגה שלכם גורמת לי לדאוג. אני טובה בדאגות ועושה את זה מספיק. יחד עם זה שאני רזה יש לי גם עור דק, מה שאומר שההערות בנוגע למראה שלי לא עוברות מעלי, אלא נכנסות ללב..

ברור לי שיש לי כאן משימה של עבודה אישית-אני צריכה לעבוד עם עצמי להיות שוות-נפש כלפי ההערות האלה,לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי כמו שאני. אני בדרך לשם, מנחה נשים ונערות לפגוש את העוצמה הפנימית שלהן, ובדרך לומדת יחד איתן. עד שאגיע לזה, בבקשה תפסיקו להעיר. שימו לב אל הנשמה.

משרד הבריאות החליט לסגור את בית יולדות בגדרה

ב"ה

לפני כשבועיים, באבחת יד של פקיד במשרד הבריאות, נגדע חלום. חלום של שתי מיילדות, ומאות נשים שהעזו להצטרף אליהן, לחלום איתן על לידה בדרך אחרת, ולהפוך את החלום למציאות. את החלום הזה רקמו בעיקשות, במסירות ובאומץ שתיים- עופרית פק ותמי טסלר-שביקשו לתת בית לנשים שרוצות ללדת באופן טבעי. בית יולדות: צליל של בית, צליל של פעם. לו היה אותו פקיד טורח לבקר במקום, אני משוכנעת שהיה מתאהב, ואולי אף בוחר להעניק לאשתו או לבתו את ההזדמנות ללדת שם. אך לא. במשרד הבריאות החליטו להוציא צו סגירה לבית יולדות בגדרה.

בית יולדות- בועה קטנה בתוך העיר, בתוך שטף החיים, שמוכיחה שאפשר אחרת. שמאפשרת למציאות הרחמית להתקיים רק עוד קצת. זכיתי ללדת במקום שניים מילדי. עוד לפני הלידה ערכו איתי עופרית ותמי היכרות לפני ולפנים. מתוך תפיסת הלידה כחלק בלתי נפרד ממהלך ההריון, הן ביקשו להכיר אותי ואת הקטנצ'יק שבבטן, לאפשר מקום לשיחה, לחששות, להתלבטויות. לתת מקום לגוף ולנפש להיות שותפים בחוויה. כמה מרענן-בדיקות הריון שבהן שואלים אותי ומקשיבים לכל רחשי ליבי כחלק בלתי נפרד מבריאותי ומבריאות ההריון שלי. וראו זה פלא- אותן הבדיקות שבדכ' היו גורמות לי להרגיש קטנה ליד הרופא המומחה, להתכווץ בפחד מכאב, מפתולוגיה אפשרית, הפכו לחוויה של חיבור לעצמי, ולעובר שבבטני. הבטחון שהעניקה לי ההיכרות המוקדמת עם המקום ועם המיילדות-לא יסולא בפז.

וכאשר הגיעה עת ללדת, התפעמתי מן הצניעות שבה התנהלו תמי ועופרית, כמו גם מן הכבוד הקשב והמרחב שנתנו לי כיולדת. מן הלידה הקודמת בבית-החולים זכרתי אור ניאון חזק, תכונה, התרוצצות, רופאים סטאז'רים, צעקות של יולדות אחרות, מיכשור מפחיד סביבי שרק מצפה שאזדקק לו, וכאן- שקט, אפלולית, תמונות של רנואר על הקירות. הן עשו את הבדיקות הנדרשות כמובן, ולאחר מכן פשוט צעדו צעד לאחור, פינו לי את הבמה,לא רצו להוכיח את מומחיותן, להיפך. הן פינו לי זמן מקום ומרחב ללדת בקצב שלי, ונתנו לי להרגיש שאני יודעת את הקצב והתנועה הנכונים לי. כמה מעצים. לסמוך על הגוף שלי שיודע ללדת. האם אין כאן דמיון למטרה אליה אנו שואפים גם כהורים? להיות נוכחים, להיות קרובים, לתת תחושת בית, בטחון וגבולות ויחד עם זה לאפשר לילד לגלות את הכוחות שלו בעצמו. ברוח הימים האלה, לעטוף אותו בתיבה, להסתתר בין קני הסוף, לתת לו לשוט ולהשגיח.

כשנזקקתי להן, הן תמכו בי במקצועיות ובבטחון, בפשטות, באמצעים פשוטים. העניקו עיסויים מרגיעים, הניחו מגבת רטובה, מחו את זיעתי, נתנו לטבע לעשות את שלו. מלבד קשב פנימי למה שמתרחש בתוכי, חשתי שאני מתחברת לחוויה של אמהות אימותי שילדו בליווי של מיילדת מוכרת מתוך השבט, מצויידת בעיקר בחכמה נשית, צמחי המרפא ומגע אוהב. בחזרה לפשטות. במירוץ שלנו לעבר הקידמה, המודרנה, הטכנולוגיה, אבד לנו במסגרת הלידה בבית-חולים המגע האישי, הישיר, הפנים המוכרות והמיטיבות הנוסכות בטחון. והאומץ להיות לרגע בתוך הכאב ולחות אותו כמקדם לידה, כציר בדרך לגאולה, להבין שאין צורך כל העת לעשות, כרגע רק להיות. ובתוכי התפנה מקום לפליאה, יראת קודש למיוחד, לעל זמני, לאחד להתגלות בתוך התהליך.

ולאחר הלידה, תמרים מתוקים ותה צמחים ליד מיטתי,ושקט מבורך המאפשר לגלים העצומים לשקוט לאט לאט...

לו הייתי יכולה לתת מתנה אחת עצומה לאחותי הצעירה-זו המתנה שהייתי בוחרת בה. אך כעת אי-אפשר. כי משרד הבריאות החליט לסגור את בית-יולדות, ולאפשר רק לידה בבית או בבית-חולים. אין כיום בישראל שום מרכז לידה אלטרנטיבי לבית-חולים. ההחלטה הזו מעוררת תמיהה- אם התפיסה שמנחה את משרד הבריאות היא בריאות היולדת ובטיחות הלידה, מדוע להעדיף לידת בית על-פני לידה בבית יולדות? יש יולדות רבות שרוצות אך אינן יכולות ללדת בבית בשל תנאים פיזים לא מתאימים או בשל מרחק רב מבית-חולים. בית יולדות הוא אופציה בטוחה הרבה יותר, הבית מתנהל מתוך מקצועיות,זהירות ואחריות,עם מעטפת ליווי של פגישות לפני הלידה, נוכחות של שתי מיילדות בלידה,אפשרות לקרוא לרופא נוסף אם יש צורך בכך, קרבה לבית-חולים ואפשרות לפנות יולדת במידת הצורך, ציוד רפואי, אפשרות להישאר להשגחה לאחר הלידה כיממה, קשר טלפוני וייעוץ גם לאחר הלידה.

אין מנוס מהמסקנה שלא בריאות ובטיחות היולדת היא הערך המנחה כאן, אלא אינטרס כלכלי וחשש לתחרות על יולדות מול בתי החולים. זו החלטה שהבסיס שלה הוא פחד- מחידוש, מאיום על ההגמוניה של בית החולים, ממרכזים נוספים שיקומו בעקבות בית-יולדות וימשכו אליהם נשים נוספות.

ברור לי כי לא לכל אישה מתאימה לידה טבעית או לידת בית. אישה צריכה ללדת במקום בו היא מרגישה בטוחה. אם בית-חולים מעניק לה בטחון,אזי זה המקום הנכון עבורה ללדת. איני טוענת כי יש לסגור את בתי החולים ולאפשר לכולן ללדת בבית. כמובן שהקידמה הרפואית תרמה רבות לעולמנו. אך בדיוק כפי שבית יולדות יכול להרוויח מהקירבה לבית חולים, גם בתי החולים ומשרד הבריאות יכולים להרוויח מהנוכחות של מרכזי לידה ושל בית יולדות בפרט במרחב הישראלי.

עבורי הגישה הבסיסית בלידת בית-חולים היא "מה עלול להשתבש". בלידה בבית יולדות הרגשתי כי המסר הבסיסי הוא כיצד הלידה יכולה להעצים אותך כאישה. שכן בריאות היא לא רק מדדים, מיכשור וטכנולוגיה. בריאות היא התיחסות לגוף ולנפש כאחד, קהילתיות, אחוות נשים, ועוד. כמנחה של קבוצות נשים למדתי כבר מזמן שבריאות נשית טמונה לא רק בבדיקות דם והערכת משקל אלא גם בחיבור של האישה לגופה, במודעות ובהחזרת השליטה והאחריות לידיים שלה. בריאות עפ"י ארגון הבריאות העולמי, היא תחושת רווחה. תחושה. כלומר באישה אחת המיכשור הרפואי נוסך רוגע, ועבור האחרת תחושת הרווחה נוצרת במקום אינטימי הדומה לבית. הבחירה איפה ללדת והשאלה איפה אנחנו מרגישות את הבריאות והעוצמה שלנו, צריכה  להישאר בידיים שלנו.

החלום הזה לא ייגדע. כי הוא נשען על יסודות של אמת וצדק, כי עופרית ותמי הן נשים שרצות למרחקים ארוכים, וכי החלום הזה חשוב מדי ונוגע עמוק בכולנו הנשים. כי הכוח שלנו ללדת ולבחור איך ללדת, חזק מההחלטות שרירותיות של המחוקק. כפי שהרצח של דפנה מאיר ז"ל חשף את תורתה ברבים ותרם להתרחבות המעגל של נשים הרוצות ללמוד את שיטת המודעות לפוריות, והמבקשות להן אמצעי מניעה טבעיים, כך יקרה גם כאן, החלום הזה יתרחב, בעזרתכן הנשים, ובעזרתכם הגברים. כי האמת היא שבית יולדות הוא מקום מלא השראה, והחזון שלו הוא יצירת בריאות נשית במיטבה.

ישנו פירוש יפה, המדמה את יציאת מצרים ללידה - הדם על המשקוף, המים של ים סוף כמי השפיר, קריעת הים, ומתוכה-הולדתו של עם. יהי רצון שמתוך המשבר הזה יוולד שינוי שיאפשר לנשים לידה עוצמתית ומבורכת בדרך שבה הן חפצות. בואו נעזור לשינוי הזה לקרות.

בשער הנשיות- מפגשים לאמהות ובנות מצווה

החודש נפתחו תוכניות בת-מצווה בתקומה ובכפר-מימון.
התוכניות הבאות ייפתחו במבועים, בלהבים ובסעד. מוזמנות להצטרף!!

שנת בת-המצווה היא הזדמנות מיוחדת עבורכן האמהות לפתוח לבנותיכן שער אל עולם הנשיות.
לצד החגיגה, חשוב להתייחס גם לשינויים שעוברות הבנות עם כניסתן לגיל ההתבגרות. התייחסות להתבגרות ולצמיחה הנשית תשלים את התמונה ותעניק לבנות עוד מימד משמעותי בשנה זו.
אני מציעה לכן תוכנית של 6 מפגשים (חלקם במעגל משותף של אמהות ובנות וחלקם בנפרד),
בה ניתן דגש גם לזהות הנשית המתפתחת של הבת, לצד לימוד מקורות יהודיים
ונשלב בין לימוד, דינמיקה קבוצתית, יצירה וחוויה.


בין התכנים המוצעים בסדנא:
מה קורה בגיל ההתבגרות? הכרות מחודשת עם הגוף המשתנה
דימוי גוף
גיל מצוות ומשמעותו עבורנו
קשר אם ובת- חיבור ונפרדות
כשאהיה גדולה- מודלים של נשים משפיעות, ועוד.

מפגש של לימוד וחוויה אם ובת-
מתנה לבת המצווה שתישאר בזכרון עוד זמן רב...

לפרטים והזמנות צרו קשר:   אפרת רפל-פראווי

מנחת קבוצות נשים ונערות

חינוך למיניות בריאה|מודעות נשית|מעגלי נשים

  052-3968698     rappelef@gmail.com